דוקטרינת המיצוי – מדוע הפכה לסיוט של כל בעל מותג או סימן מסחר?

מהי דוקטרינת המיצוי ומדוע היא הפכה ל"סיוט" של כל בעל מותג? במאמר זה ננסה להסביר בקצרה מהי דוקטרינת המיצוי, מדוע היא חשובה לצורך הבנת הכללים העומדים בבסיס התחרות ההוגנת בין היבואן הרשמי ליבואן המקביל וכיצד מנסה בעל המותג/סימן מסחר "לעקוף" או לצמצם את תחולתה.

מהי דוקטרינת המיצוי?

דוקטרינת המיצוי קיימת בדיני הקניין הרוחני, והרציונל העומד בבסיסה הוא פשוט, היצרן נהנה מ"שליטה" באפיק ההפצה של המוצר אותו יצר אך ורק בקשר למכירה / שיווק ראשון של המוצר.

לדוגמא, יצרתי משחק ילדים או מכשיר אופטיקה כלשהו. אני יכול לשלוט בתור היצרן למי אני מוכר את המוצר, אני יכול לפצל את השוק ולקבוע שאני מוכר אך ורק לגורם X או Y. אך מאותו הרגע שמכרתי את המוצר אני מיציתי את השליטה שלי במוצר, ואותו גורם שרכש ממני יכול לעשות עם המוצר כמעט כל דבר (בהתאם להגבלות החוזיות שבין הצדדים). בהתאם, היצרן לא זכאי לכל תמורה נוספת ברגע שאותו מוצר נמכר לגורם נוסף.

אם ניקח את הדוגמא ונשליך אותה על מוצר כגון מסגרות משקפים של חברה ידועה כמו חברת נייק. מרגע שנייק מכרה את המוצר בפעם הראשונה לצד שלישי (ואין זה משנה אם המדובר במכירה למשווק בחו"ל או למשווק ישראלי), היא לא יכולה לשלוט על האופן שבו המסגרות יימכרו לצרכנים או למשווקים אחרים (כאמור, בכפוף להסכמות חוזיות).

כך, למשל, אם אני בעל חנות באנגליה אשר רכש ממשווק 1,000 מסגרות משקפים, מתברר שטעיתי והקונים אינם מעוניינים לרכוש מסגרות אלו, ולכן אני מחפש מישהו שיהיה מוכן לרכוש את ה"סטוק" שנותר לי, חברת נייק אינה יכולה למנוע ממני למכור את המסגרות לכל חנות אחרת, יבואן מקביל או משווק אחר, שכן, מרגע שרכשתי את המסגרות הן בבעלותי הפיזית ואני יכול לעשות עימן כעולה על רוחי.

האם ניתן להתגבר על דוקטרינת המיצוי?

התשובה הקצרה היא שלא ניתן להתגבר כליל על דוקטרינת המיצוי.

יחד עם זאת, יש יצרנים/בעלי סימן מסחר אשר מנסים להקטין את ההשפעה של דוקטרינת המיצוי (ובכך מנסים להגביל את היבוא המקביל) באמצעות חלוקה גיאוגרפית של משווקים/יבואנים. כך, כל משווק/יבואן אשר רוצה להפוך ליבואן בלעדי מחויב לחתום על חוזה הכולל מספר סעיפים שמטרתם לכפות עליו שלא למכור את המוצר המקורי לכל גורם אשר חפץ למכור את המוצר מחוץ לטריטוריה הספציפית.

בדרך כלל כוללים חוזי הבלעדיות סעיפי פיצוי משמעותיים (פיצוי עונשי) על מנת לנסות ולהרתיע את היבואנים הרשמיים שלא להפר את החוזה ובעצם לפגוע באינטרס של היצרן/בעל סימן המסחר כלפי יבואן רשמי החתום עימו על חוזה בלעדיות בטריטוריה אחרת.

כחלק מניסיון להגביל את הדוקטרינה ניתן לראות שכמעט בכל הליך משפטי אשר כולל ניסיון למנוע יבוא מקביל ישנו רצון של בעל המותג/סימן המסחר להגיע אל המקור ממנו רכש היבואן המקביל את המוצרים.

הכוונה היא פשוטה ובדרך כלל אחת ויחידה – לנסות לגלות את המקור אשר "גרם" לבלגאן ומכר ליבואן המקביל את המוצרים תוך תקווה שמדובר ביבואן רשמי שהפר את התניות החוזיות. במידה שאכן מדובר ביבואן עצמו ולא חנות סיטונאית, הרי שהיבואן שמכר את המוצר בניגוד להסכם הפר אותו וניתן לגבות ממנו פיצויים.

לעיתים אפשר גם להגיש תביעה כנגד היבואן המקביל, בעילה של "גרם הפרת חוזה", שכן עצם הרכישה של המוצר הוביל את היבואן הרשמי אשר מכר לו להפר את החוזה עם בעל המותג/סימן המסחר.

חשיבות השימוש בעילה זו נובע מכך שבהנחה שאכן בעל המותג/סימן המסחר גילה שהמקור הינו יבואן רשמי בטריטוריה אחרת, קיימת לו עילה ישירה כנגד היבואן המקביל, גם אם היבואן המקביל דאג למלא אחר כל המבחנים שנקבעו בפסק דין מחסן היבואן, כך שהוא "חסין" מפני תביעה בכל עוולה נוספת.

אולי יעניין אותך גם:

האם יבואן ישיר יכול לפעול לצמצום תחרות שמנהל מולו יבואן מקביל?